<h1>פירוש הר"א אב"ד בעל האשכול — ב"ב</h1>
<h2>דף ח.</h2>
[ב"ב קס"ה ע"ב] ת"ר דהב אין פחות מדינר דהב דהב בדינרין ודינרי דהב אין פחות [משני דינרין דהב]. דהב בדינרין אין פחות משני דינרי כסף דהב (כסף). כלומר שהיה חייב לו זהב שוה שני דינרין של כסף, דאי שני דינרי זהב רצה לומר היה לו לומר דהב דינרי, וכיון שאמר בדינרין משמע דהכי קאמר שחייב לו זהב ששוה שני דינר של כסף. [קס"ו ע"א] ומקשינן דילמא להכי אמר דהב בדינרין שחייב לו דהבא פריכא שוה שני דינרי זהב. ומשני יד בעל השטר על התחתונה, אי הכי רישא נמי. דקתני דהב דינרי ודינרי דהב אין פחות משני דינרין דהב. יד בעל השטר על התחתונה. ולית ליה [סוכה כ"ב ע"ב] אלא איסתירא, כדאמרינן עבידי אינשי דקרו לפלגא דזוזא איסתירא. כן כתב רב חננאל ז"ל. ורבנא יוסף הלוי ז"ל כתב איסתירא גדול מזוזא, כדאמרינן [בפרק הישן] כזוזא לעיל כאיסתירא מלתחת. ובבכורות [י"א ע"א] נמי אמרינן דאיסתירא שלשה [מעין] שהן חצי דינר דמדינתא, כדאמרינן שלשה טרפיקין שהן תשע מעין. וזוזא הוא זוז מדינה תשע מעין. וזוזא הוא זוז מדינה. אמר רב אשי רישא דכתב דינרי. בלא נו"ן, משמע של זהב. סיפא דכתב דינרין. בנו"ן, משמע של כסף. והכי כתב רב חננאל ז"ל. הכי נמי אמרינן בכריתות [ח' ע"א] מעשה שעמדו קינין בירושלים בדינרי זהב ואמר רבן שמעון בן גמליאל המעון הזה אם אלין הלילה עד שיהיו בדינרין. ודאי דינרין של כסף רצה לומר. אתה מוצא שבתחלה שנינו דינרי זהב בלא נו"ן, עד שיהיו בדינרין בנו"ן. וגופא דמתניתין הכי איתה התם בכריתות בפרק קמא [שם]. האשה שיש עליה ספק חמש לידות ספק חמש זיבות. כדאמרינן בנדה [כ"א ע"א] קשתה שנים ולשלישי הפילה אינה יודעת מה הפילה אם רוח הפילה או נפל, הרי זו ספק נדה ספק זיבה, מביאה קרבן ואינו נאכל. ואירע לה בזה הענין חמש פעמים. נמצא שיש עליה ספק חמש לידות וספק חמש זיבות. מביאה קרבן אחד. על אחת מחמש לידות ועל אחת מחמש זיבות, חטאת העוף הבא על הספק. ואין בו משום חולין בעזרה. ואוכלת בזבחים. כי ד' מחוסרי כפרה הן הזב והזבה היולדת והמצורע, ואין מותרין לאכול בזבחים עד שיביאו כפרתן, כדאמרינן [ברכות ב' ע"א] הביא כפרתו אוכל בקדשים. ואין השאר עליה חובה. כי בקושי התירו חטאת העוף הבא על הספק כדי לטהרה מספק טומאה, משום שחטאת הבאה על הספק אינה נאכלת ואזלא לקבורה. וכיון דמיטהרא בקרבן אחד אין השאר עליה חובה. כדאמרינן בכריתות [ח' ע"א], דמדמינן לה לאשה טמאה דמיחייבא חמש טבילה ודי לה בטבילה אחת והיא טהורה. הילכך תו לא מתיא חטאת העוף להביאו לבית הפסול. אבל חמש לידות ודאות וחמש זיבות ודאות השאר עליה חובה. וכגון שילדה לאחר מלאות. אבל תוך מלאות נפטרה בקרבן אחד, כדנפקא לן מזאת תורת היולדת בפרק ארבעה מחוסרי כפרה הם [ט' ע"ב]. ובא רבן שמעון בן גמליאל ודרש דאפילו בחמש לידות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה. והתם בכריתות [ח' ע"א] מפורש טעמו של רבן שמעון בן גמליאל כדאמרינן תאמר על האחרונה ותיפטר.
[ב"ב קס"ו ע"ב] ועמדו קינין ברובעתים. ברביעי דינר. פחות ממה שאמר, דהוא אמר עד שיעמדו בדינרין ועמדו פחות מדינרין, דעמדו ברובע דינר. שתי תורים ברובע דינר, שהם מ"ח פרוטות, שהדינר קצ"ב פרוטות. והא דאמרינן חטאת העוף הבאה על הספק אינה נאכלת נפקא לן במסכת נזיר [כ"ט ע"א], דתניא ר' יוסי בר' חנינא אמר מנין לחטאת העוף הבאה על הספק ת"ל והזב את זובו לזכר ולנקיבה, מה זכר מביא על ספיקו אף נקיבה מביאה על ספיקה. כלומר מה מצינו בזכר שאכל ספק חלב שמביא אשם תלוי, אף נקיבה שהוא ספק יולדת מביאה קרבן על ספיקה. ומה זכר ממין שהוא מביא על ודאו מביא על ספיקו, שאם אכל ודאי חלב מביא חטאת בהמה על ספיקו נמי מביא איל אשם שהוא מין בהמה כמו על הודאי, אף נקיבה ממין שהיא מביאה על ודאה בן [יונה או] תור לחטאת, מביאה על ספיקה חטאת העוף הבאה על הספק. אי מה זכר מביא קרבן ונאכל אף נקיבה תביא חטאת ותאכל. אמרת לא, אם אמרת [בזכר] שהוא איסור אחד, אין בו ספק איסור אלא אחד, שהוא חולין לעזרה. תאמר בנקיבה שהן שני איסורין, ספק חולין לעזרה וספק מליקה שהיא נבילה. ובהא חטאת העוף אפליגי ר' יהודה ורבנן. דר' יהודה סבר בקבורה ורבנן סברי בשריפה. כדאמרינן בפסחים בפרק כל שעה [כ"ח ע"א].
<h2>דף כד:</h2>
[ב"ב מ"ט ע"א] אין לאיש חזקה בנכסי אשתו. אוקימנא אע"פ שכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ולא בפירותיהן בעודה ארוסה שאין מן הדין שהבעל יאכל פירות, אפי' הכי אם שתקה והניחתו לאכול פירותיהן ג' שנים אין לו חזקה דמשום נחת רוח של בעלה שתקה ולא מיחת בו. ובכתובות בפרק הכותב [פ"ג ע"א] מקשינ' אי הכי אפי' נשואה נמי ותרצינן נשואה ידו עדיפא מידה ולא מצי לסלוקי נפשיה. ורבותא אשמעינן דאפילו בדין ודברים אין לי על שדה זו יכול לסלוקי נפשיה בכותב לה ועודה ארוסה דהוה יכיל לשנויי ליה בשקנו מידו כדשנין גבי שותפין מעידין זה על זה [מ"ג ע"א]. ואפי' כשהיא נשואה דיכול לסלוקי נפשיה בקנין, דלא גרע מקרקע שלו שנותן לה דאמרינן [נ"א ע"ב] במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות. ואיכא מאן דאמר דקנין אינו מועיל באכילת פירות של בעל, דהוה ליה נותן דבר שלא בא לעולם. דהא אין לו בגוף הקרקע כלום וכשנותן לה הפירות הוה ליה מקנה דבר שלא בא לעולם. ואע"ג דאמרינן התם המוכר שדהו לפירות, התם גוף הקרקע הקנה לו שיאכל פירותיו עד זמן פלוני אבל הכא אין לו בקרקע כלום וכי מקנה ליה הפירות הוה ליה דבר שלא בא לעולם. אבל על ידי סילוק סלוקי הוא דמסליק נפשיה ומתנה שלא יירשנה. אבל הגאון ר' יצחק כתב בכתובות בפרק הכותב [פ"ג ע"א] איבעי' להו קנו מידו של בעל ועודה ארוסה מהו רב יוסף אמר מדין ודברים קנו מידו רב נחמן אמר מגופה של קרקע קנו מידו. והלכתא מגופה של קרקע קנו מידו בין בעורר על קניינו בין בעומד. ואין ברור לנו מאי דכתב קנו מידו של בעל ועודה ארוסה. כי אנחנו על הברייתא דהאומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו הוה מפרשינן לה וקא בעי קנו מידו. אבל אעודה ארוסה לא משמע לן לפרושי מגופה של קרקע דהא לית ליה לבעל גוף הקרקע אלא פירות. אבל למאי דכתב הגאון משמע דקנין מועיל בסלוקי פירות. ותימה הוא, מדקא אמר רב יוסף מדין ודברים קנו מידו משמע דבלשון דין ודברים קנו מידו ועודה ארוסה, ואם כן היכי אמר רב יוסף מדין ודברים קנו מידו, השתא בלא קנין אמרינן דיכול לסלוקי נפשיה שלא יירשנה כל שכן בקנין, שהקנין מה מפסיד בדבר והיכי פליג רב יוסף. אבל לדינא דהא בעיא מפרשינא לה אברייתא איפשר דפליג רב יוסף ולימא אע"ג דקנו מידו בלשון דין ודברים לא כלום הוא, ובמלתא דאיתיה ברשותא דאיניש לא מסתלק מיניה בזה הלשון. וצריך עיון.
[ב"ב קל"ח ע"א] כי פליגי שזיכה לו ע"י אחר. שמסר השטר לאחד שיזכה בו עבורו, או שלקח סודר מן האחר שיזכה עבורו בפניו ושתק, ואיכא עדים דשתק. ולבסוף כשרצה אותו אחר למסור לו שטר הקנין צווח. והא דגרסינן בגיטין [ל"ב ע"א] מקבל מתנה וכו' שאמר לאחר שבאת מתנה לידו זכה דת"ק [סבר] מדשתיק קנינהו וכו' ורשב"ג סבר הוכיח סופו וכו'. ההוא לא מיירי דאיכא עדים דשתק. הילכך כבר זכו בהן היורשין של שכיב מרע. ולא ס"ל לרשב"ג הא דאמר ר"ל בכריתות בפרק המביא אשם תלוי [כ"ד ע"א] הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה, ואסיקנא התם כר"ל. ורשב"ג דאמר כבר זכו בהן יורשין לא ס"ל הא דר"ל, אלא קסבר מאן דיהב מתנה אדעתא דמקבל מיניה יהב ואי לא מקבל מיניה תיהדר לדידיה. אבל מ"מ הלכה כר"ל דבצווח מעיקרו כל המחזיק בה זכה בה. והלכה כת"ק דרשב"ג בשותק ולבסוף צווח אפילו זיכה ע"י אחר וכל שכן ע"י עצמו דמדאישתיק קנינהו. והאי דקא צווח מיהדר הוא דהדר ביה. וכיון שבאת מתנה לידו לא מצי למיהדר ביה.
